חיבור מעל הכל

אנו צריכים להביא את עצמנו לחיבור מעל כל הפערים – על כל פשעים תכסה אהבה. כל הצרות והבעיות הן רק כתוצאה מהאגו שבינינו. ואם אנו פורסים עליו מטרייה של אהבה, אין בעיה.

האופן שבו אנו תופסים את העולם ומתייחסים אליו, הוא איך אנו יכולים בכל רגע ורגע לקבל ממנו את הטוב ביותר האפשרי. אך יחד עם זאת אנו יכולים לנסות לקבוע יחס אחר למציאות – שאמנם שהכל מחולק ל"אני" ו"הסביבה", והיחס שלי לסביבה הוא רק איך אני יכול לנצל אותה, אני יכול מעל הדחייה הזאת מהסביבה, אפילו מעל השנאה, להתחיל לבנות גשר, כדי להרגיש שהם חשובים לי, קרובים לי, אפילו יותר חשובים וקרובים לי ממני עצמי.

להשתדל לצאת להרגשה כזו זו עבודה קשה, אבל אם נגיע לזה נתפוס את העולם בצורה אחרת לגמרי. אני יוצא מעצמי ומסתכל על עצמי, האני האגואיסט שמתייחס לכל המציאות בדחייה ושנאה, ואיך מעל ההרגשה הזאת אני בונה גשר של אהבה. אם אני משתדל בזה, אני מתחיל להרגיש שינוי בתפיסה – שאני פתאום יוצא מהאני ומזדהה עם מה שאני אוהב יותר. אם אני מתייחס לסביבה בדאגה יותר לעצמי, אז אני כאילו נמצא שם. וכך אדם יוצא מעצמו.

לצאת מעצמי ולהיכנס לסביבה ולהיות שם עם כל תשומת הלב, עם הדאגה, זה נקרא להתעלות מעל המסך. ועד כמה שהאדם יכול לדחות את עצמו, בזמן שהאגו כל הזמן גדל וגדל בו, אז נקרא שהמסך והאור החוזר שלו הם יותר גדולים, וביחס כזה הוא מתחיל להרגיש את מה שנמצא מחוץ לו – האור העליון, הרגשת ההשפעה החלוטה.

הבעיה שמובילה למשבר העולמי היא שהדור הזה לא מרגיש שיהיה לו יותר טוב. לעומת הדורות הקודמים שבהם הייתה תחושה בציבור שהעתיד יהיה תמיד יותר טוב, המגמה היום היא שיהיה יותר רע, וזאת הבעיה. אין עתיד. אין מחר. אין בשביל מה לחיות. ואם האדם נמצא במצב כזה, הוא מסוגל לעשות הכל רק כדי לשבור את ההרגשה פנימית שלו. לכן יוצאים לרחובות לעשות מהפכות – אפילו השכבות העליונות.

בפעם הראשונה בהיסטוריה הדור הצעיר לא מרגיש מחר, ולמעשה אין לו תוכניות. זה קורה כי העולם החדש מתנהג כמערכת אינטגראלית, ואילו בני האדם ממשיכים להתנהג לפי